לבלוע או להבלע (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (במדבר טז)
(לב) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ:
פשט הפסוק:
כתוצאה מקריאת התגר של קרח ועדתו על מנהיגותו של משה רבנו, נפתחה האדמה ובלעה אותם.
האגדה על הפסוק: (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לז עמוד ב)
ואמר רב יהודה בריה דרבי חייא: [רמוז בפסוק "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה (בראשית ד)] מיום שפתחה הארץ את פיה וקיבלתו לדמו של הבל [שנרצח על ידי קין אחיו] - שוב לא פתחה, שנאמר "מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק" (ישעיהו כד), מכנף הארץ ולא מפי הארץ. איתיביה [הביא לו הוכחה נגדית] חזקיה אחיו: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ" [בפסוק שלנו] ! אמר לו: לרעה - פתחה, לטובה - לא פתחה. [ענה לא רב יהודה שהאדמה פתחה פיה לטובה רק ממקרה של הבל כי היא כיסתה על הדם השפוך – שהוא ביזיון למת].
נקודות למחשבה:
מקובל לציין שנס אינו בדרך כלל תופעה על – טבעית, אלא צרוף מקרים בעל סבירות נמוכה שמביא תוצאה רצויה בזמן מתאים. לדוגמה, קריעת ים סוף קרתה בשל רוח חזקה שנשבה בכיוון הנכון ובזמן הנכון כשבני ישראל נקלעו לסכנה קיומית. בהקשר זה, פתיחת פי האדמה והיעלמותו של קורח ועדתו היא נס יוצא דופן, כי הוא יוצא מגדר המסגרת הטבעית. זו תופעה שתוכננה במיוחד מששת ימי בראשית כפי שמובא על ידי חז"ל: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ ..." (אבות ה). ומוסיף הרמב"ן: "לבאר שהיה נס גדול וענין כמוהו לא היה מעולם, שפתחה הארץ את פיה ובלעה אותם ואח"כ נתכסה המקום". במילים אחרות, אין מדובר בפתיחת תהום בקרקע כפי שקורה ברעידות אדמה, אלא בפעולה הדומה לפה של בעל חי שנפתח, בולע ונסגר ואינו משאיר סימן של הטרף שאכל!
• אגדתנו מקשרת בין המקרה של קרח לזה של רצח הבל על ידי קין אחיו. שם רמוז שהאדמה פתחה את פיה לכסות את דמו של הבל, שהותז על העצים והאבים. רוב הפרשנים רואים במעשה זה ניסוין של הארץ להעלים את חטאו של קין. בשל כך נענשה פי הארץ ונאסר עליה לקחה חלק בפרק שירה [השירה שכל הבריאה אומרת כל יום לפני הקב"ה], ורק "כנף הארץ" הורשה להלל את ה'. אולי נוכל להציע שניתנה הזדמנות נוספת לארץ לתקן את חטאה הקדמון, להיות שותפה לתוכנית האלוקית, ולהוציא לפועל את גזר דינם של אלא המערערים על מנהיגותו של משה רבנו.
• בגוף האדם, משמש הפה כפתח העיקרי לעולם החיצון. דרכו נכנס המזון החיוני לקיום החיים, וממנו יוצא הדיבור, יסוד לתקשורת חברתית. בלשון הקבלה "פה" מסמל ספירת המלכות שהיא המושב של הרצון של האדם לקבל, האנוכיות, התאוות והחשק "לבלוע" את כל העולם להנאתו הבלעדית. ולשורש ב.ל.ע. משמעויות שליליות לרוב. אומר דוד המלך: ""אָהַבְתָּ רָּע מִטּוֹב ... אָהַבְתָּ כָל דִּבְרֵי בָלַע". דברי בלע הם דברים רעים, שיקרים ומזיקים. באותו הקשר נקרא הנביא הרע שרצה לקלל עם ישראל בלעם: בלע- עם. קורח שרצה לבלע את הכל מתוך תאבון בלתי מוגבל לכסף ולכבוד, נמצא בעצמו נבלע עם כל רכושו וקהל תומכיו עד שלא נשאר זכר מקיומו עלי אדמות: "וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" (פסוק לג). עלינו להשתדל להשתמש בפה וכוחות הרצון שלנו, להשפעה טובה על העולם והסביבה, על ידי דיבור נקי, דברי חכמה, ותפילה זכה.
